בדיחת השנה: "תורידו את 2020 מהגיל שלי, בבקשה". גם בשבילי זה רלוונטי. אני בפנסיה אבל הרבה צעירים השנה נשארו בלי עבודה כמו אחיין שלי שעבד במסעדה והסיבה לזה – קורונה. קרו דברים שונים. זאת הפעם הראשונה בעשר השנים האחרונות שלא נסענו לחו"ל לחופשת קיץ, לא טיילנו בצפון, לא צילמנו את מפלי המים השוצפים.
בזמן הסגר הראשון כמעט שלא טיילנו. בעלי הוא דייקן מאוד והוא הקפיד מאוד לא להתרחק יותר ממספר המטרים המותרים. החלום שלי היה להגיע ל"קונכייה", במרחק 3,000 צעדים ממני וזה היה הדבר הראשון שעשיתי כשהסגר נגמר. עכשיו אני יודעת במדויק שמהבית שלי עד המקום הזה, הלוך חזור, יש בדיוק ארבעה קילומטרים. מיום הפסקת הסגר התחלתי לאהוב מאוד ללכת ואני הולכת לפחות ארבע פעמים בשבוע. בקיץ, במקום לנסוע לחו"ל, נסענו פעמיים לבית מלון בנהריה על חוף הים. בגלל הקורונה לא היה לנו צורך לחפש מסעדות, בחדר שלנו היה מיקרוגל אז פעם אחת נכנסנו לסופר וקנינו מזון לחימום במיקרוגל. כל הזמן שלנו היה רק אנחנו, הים והשקט. היום אני מבינה שהצלחנו לנוח יותר טוב ביומיים האלו מאשר בשבועיים הרגילים בחו"ל.
הסתדרנו גם בלי קניות השנה. הקנייה היחידה שלי בשמונת החודשים האלה הייתה נעלי בית וגרביים חמים לחורף ואני לא מרגישה שאני לבושה פחות טוב מנשים אחרות. פתאום גיליתי שחסכנו הרבה כסף. השנה סוף סוף הבנתי מה זה "חברה וירטואלית". למדתי להשתמש בפייסבוק. כל החיים חלמתי לכתוב ואף פעם לא היה לי זמן ופתאום הבנתי שאני כבר כותבת ולעתים די קרובות, כמעט כל יום. אני חושבת שזה אחד ההישגים שלי לשנת 2020. אני רוצה לספר גם על החברות היקרות שלי. אנחנו נפגשות שישה ימים בשבוע לשיחת טלפון משותפת והן קרובות אליי יותר ויותר כל יום. אלו אנשים שאני יכולה לדבר איתם על כל דבר בעולם. הן יותר קרובות אליי מאחיות, אני מרגישה שאני חלק ממשפחה וזה ההישג הכי גדול שלי לשנת 2020.