מרכז הכובד היא נקודה דמיונית בגוף שבה, כביכול, מתרכז מירב כובדו. אם נדע לתמוך באותה נקודה במדויק נזכה לשיווי משקל ולא ניפול. יחד עם זאת הגוף השלם מורכב מסך איבריו. שינוי באחד מהם בהכרח ישפיע על הגוף כולו. המודעות לגוף משמשת כעמוד התווך להתפתחות מנטלית תקינה על אף כי האופן בו אנו תופסים את גופינו לאו דווקא תואם למציאות. גבולות, תחושות, דימוי, אחיזה וגישה, הולכה ושינוי, תנועתיות ודפוסי מגע נובעים מיחסי הגומלין בין חלקי הגוף השונים ותפיסתם את הסביבה. היכן נקודת הכובד שלנו בחברה הישראלית? היכן המשענת עליה נוכל להניח כובד משקלנו כחברה? כעם?
עם ההתפתחות חלים שינויים בגוף. את כאבי הגדילה כולנו יכולים להרגיש בעודנו מתכווצים ומתאמצים להחזיק את איברנו המשותפים לבל ייפרדו ותיפגם תנועתנו המשותפת לקראת בניית מודעות קולקטיבית כנה ומציאותית יותר מאשר היום שקדם לה. תארו לכם מה היה קורה לו חלקי הגוף היו מקבלים זה את זה בניגודיות ולא בהדדיות, עד כמה ניתן היה לחיות כך בטרם נחלה? מערכת היחסים בין הלב לריאות בנויה בצורה כזו שאין שני לה. האפשרות היחידה היא לתפקד כמערכת בעלת הדדיות. לתפקד בצורה שתשמור ותשרת את השלם.
החברה האנושית מתפקדת כגוף חולה והגיעה לשלב בו חצינו את הגבול של עזרה הדדית ואיננו מרגישים יותר בתועלת המשותפת שבכך. למעשה סיימנו להתפתח בצורה ההכרחית לנו כגוף, ובשישים השנים האחרונות אנו מפתחים אמצעי שליטה על המערכות השונות בגופינו ועסוקים בצבירת כוח למטרת שליטה לעומת התפתחות טבעית ותקינה כבעבר. תנועתנו במרחב כגוף אינה שלמה ונדמה כי כל איבר מנסה לצייר מעגל משלו מתוקף יכולתו ורצונו לביטחון במסלול מעגלי וידוע מראש, אך בנפרד, תנועתנו מוגבלת לאותו מפרק המניע אותנו ולאותו כיווץ המחזיק אותנו במקומנו לעת עתה.
לו יכולנו להעדיף ולקבל את טובת השלם על פני הפרט לבטח היינו מצליחים למצוא כוח לוותר, לארגן את סדר העדיפויות בחיינו מחדש. להפוך את המשפחה שוב לכובד חיינו ומתוכה למצוא שיווי משקל לשאר חלקינו כחברה. להחליף חינוך לתחרות בחינוך לערכים עליהם נוכל לבנות יחד חברה בת קיימא, חברה בה הזענו ויגענו ומתוך דם ליבנו ומחשבה על הדור הבא אחרינו השארנו יכולת לחבור על פני פרידה וראייתה של טובת האחר על פני טובתי האישית שלי כאיבר שחדל לתפקד בגוף הכללי.